פרק ג- אניית המעפילים "אנצו סירני"

פרק ג'- אניית המעפילים "אנצו סירני"

תחנה במסעה של ציפורה לארץ ישראל הייתה אניית המעפילים "אנצו סירני".

העפלה: כינוי למבצעי העלאת יהודי הגולה לארץ ישראל, בעיקר בדרך הים, שלא היו חוקיים לפי המדיניות הרשמית של ממשלת המנדט הבריטי. "עלייה ב'" ו"עלייה בלתי לגלית" הם כינויים נרדפים לכינוי העפלה. תקופת ההעפלה נמשכה כ-14.5 שנים: מינואר 1934 ועד מאי 1948.

אניית המעפילים "אנצו סירני"

"אנצו סרני" הייתה ספינה איטלקית עשויה עץ ששמה "RONDINE" ("סנונית" באיטלקית). נבנתה בשנת 1945 בסבונה שבאיטליה.


בשנת 1945 נרכשה, בשלבי הבנייה האחרונים, על ידי המוסד לעלייה באמצעות עדה סירני, פעילת המוסד לעלייה באיטליה. תפוסת הספינה 550 טון, אורכה 34 מטרים, רוחבה 9 מטרים ומהירותה כ7.5 קשר. בעלת מנוע דיזל איטלקי אנסלדו, 300 כוח סוס. היא הותאמה להובלת מעפילים. רוכש הספינה היה יהודה ארזי, נציג המוסד לעלייה ב', ונרשמה על שמו של יהודי איטלקי ציוני בשם פינטר ששימש כקונה בכיסוי. מקום הרכישה היה נמל אונליה לחוף הים הליגורי. ביום ההפלגה הוסב שמה ל-"אנצו סירני" על שם בעלה של עדה, חבר קיבוץ גבעת ברנר, אשר צנח בשנת 1944 במסגרת הצבא הבריטי אל מאחורי קווי האויב בצפון איטליה, נשבה והוצא להורג במחנה ההשמדה דכאו שבגרמניה ב-18 בנובמבר 1944.

הספינה הוכנה להפלגת העפלה על ידי עובדים מקומיים, עם עזרה נוספת של מלווים ואנשי המוסד באיטליה- הוכנו מקומות לינה ל-400 נפש, אשר הותקנו על מבנים עשויים צינורות ברזל וקורות עץ, ודרגשי לינה בבטן הספינה, שצוידה גם בשתי סירות הצלה ושתי רפסודות, במזון שהוברח מיחידות הצבא העבריות-היהודיות באיטליה וכן 20 טון דלק.

המעפילים הוסעו בשיירה של 36 משאיות צבאיות בפיקוד אנשי ה"חבורה"- ישראל ליברטובסקי ושלהבת
פראייר – משלושה מקומות ריכוז שונים. בראש השיירה נסע בג'יפ שלהבת כשהוא לבוש מדי לויטננט.

אנשי המוסד לעליה ב' ארגנו את המעפילים. התכניות ההתחלתית הייתה שיסעו בספינה 750 מעפילים. למעפילים ניתנה ההוראה לא לבוא עם תרמילים כי המעברים בספינה היו צרים. ברגע האחרון הודיעו למפקד הספינה פרח זלמן שגילו שיירה של מעפילים שלא יכלה לחזור למחנה כי האיטלקים רודפים אחריה, צריך להעלות גם אותם מיד ולברוח. במקום 750 איש עלו על הספינה 908 איש (551  גברים ו-357 נשים, בהן נשים הרות), באתר ההעמסה במעגן דיג בעיירה וואדו ליגורה, שלושה קילומטרים מצפון לסבונה. השלטונות האיטלקים גילו אהדה ואף עזרה, מידיהם של פרטיזנים איטלקים לשעבר אשר שמרו על אתר ההעמסה מכניסת גורמים עוינים. העלייה לסיפון נערכה בחשאי בשעות הערב, שעות אחדות. רוב המעפילים היו חברים בתנועות הנוער הציוניות השונות, ולאחר עלייתם לסיפון הם התארגנו לקבוצות על פי השתייכותם התנועתית, ולכל קבוצה מונה מדריך אחראי. הספינה הפליגה ב-9 בינואר 1946 בשעה 22:00, בפיקודו של רב חובל איטלקי ושמו מיצנו ג'ובני, ועליה שבעה אנשי צוות איטלקיים. 

זלמן פרח מפקד הספינה

את המעפילים ליוו שני אנשי פלי"ם (הזרוע הצבאית הימית של הפלמ"ח). מפקד הספינה היה זלמן פרח והמלווה הנוסף- גד לסקר. גרשון עציון היה האלחוטאי- "הגדעוני" (גדעון הייתה יחידת הקשר בכללית של "ההגנה" בתקופת המנדט הבריטי). מכשיר הקשר שעמד לרשותם היה מעשה ידיו של רענן רובינשטיין, אשר שירת אז ביחידה 544 של הצבא הבריטי.


נתיב ההפלגה המתוכנן היה מסבונה לאורך החוף המערבי של איטליה דרך מיצר מסינה  האי כרתים, כף מטפן בדרום פלופונז, האי רודוס, כף אנמור בחוף הדרומי של טורקיה, כף אנדריאס בצפון האי קפריסין, משם דרומה לעבר חוף סוריה.

מסלול האנייה

מעפילים על הסיפון

לפני כל הפלגה של אנייה- בודקים אם המצפן תקין. בנמל היה מומחה למצפנים, הוא בדק את מצפן האנייה ופסל אותו. לא אושרה היציאה לים, בנוסף לכך לכל אורך החוף האיטלקי היו שדות מוקשים שטרם פונו. מפקד הספינה הודיע לאחראי שאי אפשר לצאת עם מצפן כזה, האחראי בתגובה אמר לשחד את המומחה ולצאת לדרך. ברגע האחרון הם קנו מצפן חדש שלא היה מאופס. בבוקר מפקד הספינה מבין שהם בתוך שדה מוקשים. המזל היה שהספינה הייתה מעץ, אילו הייתה ממתכת היא הייתה עפה.

מעפילי "אנצו סירני" על האנייה

עקב המספר הרב והלא מתוכנן של המעפילים והעובדה שהיה אסור לעלות לסיפונים בגלל החשש שמטוסים יגלו את הספינה, כל המסגרות הארגוניות באוניה נשברו והיה אפשר רק  לדחוס ולדחוס את האנשים. מכל אניות המעפילים זאת הייתה האנייה הכי צפופה. למטה בבטן מחסני האנייה המצב היה נוראי, המעברים היו סתומים באנשים הנוספים ,לא היה מקום בערסלים, שתי הקומות התחתונות של הערסלים קרסו תחת עומס הקומות העליונות. נוצרה בעיית ביטחון חיים. הים סער, כמות האוכל והמים הלא מספיקה. הצפיפות נוראית עד כדי כך שלא היה אוויר לא הייתה היכולת לחלק מים, לא הייתה יכולת להגיע לאדם החלש או החולה,  אנשים הקיאו ולא ניתן היה לגשת לשירותים. כל קבוצת המעפילים שתפקידה היה לדאוג לארגון- התפרקה . מפקד הספינה פרח זלמן והמלווים צבי כצנלסון וגד לסקר עשו כמיטב יכולתם, 24 שעות הם הסתובבו ועזרו לאנשים, עד שפונו איכשהו המעברים. פלוני אמר למפקד הספינה שישנו יהודי אחד בספינה שאם הוא ייקח את העניינים לידיים המצב יהיה יותר טוב. שם המעפיל היה פקר אדם שקט, גבוה רציני מאוד , לא הוציא מילה מהפה. הייתה לו קבוצה שהייתה איתו ביערות למשך כל זמן המלחמה. הוא לקח על עצמו את הארגון של האנייה ועשה סדר. זאת הייתה אנייה שאם כל הנוסעים היו עוברים לצד אחד שלה היא הייתה מתהפכת.

מעפילי "אנצו סירני" רגע 
לפני הורדתם בנמל חיפה

כשהגיעו לאיי יוון התברר שבמקום להגיע חוף המתוכנן ביוון הם הגיעו לחוף אחר הנמצא במרחק של 60 מייל מהחוף המתוכנן. הייתה זו עדות מזעזעת למצבו של המצפן. מלאי המזון היה מיועד לשמונה ימים ל- 750 נפשות, והמעפילים כבר היו בים עשרה ימים עם 900 נפש. הגיע מברק עם הוראה להסתובב הרחק מהחוף עוד שישה ימים נוספים. המים והמזון אוזלים. מחוסר בטחון באמינות המצפן הם ניסו לזהות בלילה את החוף הלבנוני באותו יום ה17 בינואר עברו שש משחתות ליד הספינה, אך לא ברור אם זיהו אותה. על הסיפון היו באותה עת כ- 100 איש באותו. כאשר חיפשו את החוף הלבנוני נתגלתה הספינה על ידי מטוס בריטי שחג מעליה. אנשי הפלי"ם תידרכו את המעפילים לגלות התנגדות סבילה כאשר יעלו כוחות בריטים לאנייה. וכך אכן אירע- בעת עליית החיילים הבריטים לאנייה, כאשר הייתה במרחק של כ-70 מייל מחופי ארץ ישראל, החל עימות פסיבי. מכשירי הקשר והצופן הושלכו לים עם השתלטות הבריטים. המשחתות אילצו את הספינה להפליג איתם לנמל חיפה. ב17/01/1946 המעפילים הורדו בנמל חיפה והועברו לעתלית, וכעבור מספר שבועות, ב-3 בפברואר, שוחררו. המעפילים שוחררו על חשבון מכסת 1500 הסרטיפיקטים לחודש שהקציבה הממשלה לעולים יהודים ורובם הועברו ליישובים ברחבי הארץ בהתאם להשתייכותם הפוליטית. "אנצו סירני" הייתה ספינת המעפילים הראשונה אחרי מלחמת העולם השנייה אשר נתפסה על ידי הצי המלכותי (הזרוע הימית של הכוחות המזוינים של בריטניה) בלב ים.

מעפילי "אנצו סירני"  מורדים מהספינה בנמל תל אביב

אניית המעפילים "בונים ולוחמים"

בעל הספינה הרשמי, פינטר, הגיש תביעה משפטית נגד הצי הבריטי בטענה של שוד ימי מפני שהספינה 
נעצרה מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל והוחרמה על ידי הבריטים. פינטר זכה במשפט, אך הבריטים החזיקו בספינה במשך שמונה עשר חודשים נוספים. היא שוחררה במחצית שנת 1947, חזרה לאיטליה, ובפברואר 1948 הפליגה שנית כספינת מעפילים, הפעם בשם "בונים ולוחמים".
לאחר הקמת המדינה האנייה שימשה להבאת עולים ממרסיי. היא הגיעה לישראל ב-1 בספטמבר 1948 וב-28 באוקטובר 1948. האנייה נמכרה ב-28 בדצמבר 1948, ושמה שונה ל- Raffaele Capano.

כרזה על אניית המעפילים "אנצו סירני"