מה מבין הערכים שספגה ציפורה באירועים בחייה- במחנה טרזינשטט, בקבוצת "דרורה" של תנועת "גורדוניה" ובספינת ההעפלה לארץ "אנצו סירני"- גרמו לה להחליט החלטה משמעותית זו של הקרבה עצמית למען העם היהודי ולמסור נפשה במלחמה בגוש עציון למרות שנשארה נצר אחרון למשפחתה?
חללי נצר אחרון הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות) שחוו על בשרם את אימי השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו על ידי הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרת או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת השנייה או אחריה,לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
דתיים אדוקים
שעסקו בחקלאות ובמסחר, היו לה חמישה
אחים ואחיות
מקום לימודים
בית ספר עממי
עיסוקים לפני השואה
ב1938 הצטרפה
ציפורה לתנועת הנוער הדתי "בני עקיבא".
מקומות בהם הייתה בשואה
ביום 17 באפריל
1944 נשלחה ציפורה לאושוויץ. היא הצליחה לשרוד את זוועות המקום, ומשם הועברה
למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה. הועסקה במאפייה, ובעבודתה זו השתדלה לספק לחם
ליהודים הרעב עד שיחרורה ב-8 במאי 1945
מקומות ותפקידים אחרי השואה
חזרה לכפר הולדתה מצאה את הבית ריק ושומם.עברה
לבודפשט בירת הונגריה, הצטרפה לקבוצת "דרורה" של תנועת "גורדוניה" מבודפשט
באה לגראץ שבאוסטריה.
אופן העלייה לארץ
הייתה מן
הראשונים שגנבו את הגבול לאיטליה, ובאוקטובר 1945 עלתה לארץ ישראל בספינת ההעפלה
"אנצו סירני".
פעילות ומיקום בארץ
בינואר 1946
הצטרפה לכפר עציון שבהר חברון, ראשון יישובי גוש עציון. ציפורה
שירתה ב"הגנה" במסגרת
חטיבת "עציוני" - חטיבה מספר 6,
פטירה
ב- ד' באייר תש"ח (13.5.1948)
כוח הלגיון פרץ
את ביצורי כפר עציון. נשות הכפר, ובהן ציפורה, מצאו מחסה במקלט, מתחת לבניין
המנזר הגרמני - מושב המפקדה - שם שימשו כחובשות. האויב לא יכול היה לחדור לתוך
המקלט ועל כן פוצץ את הבניין על יושביו, אשר נקברו תחת ההריסות. ציפורה הייתה בת 21 בנופלה
פרק א'- קורות חייה של ציפורה (פייגה) יעקובוביץ' (מתוך אתר "יזכור")
ציפורה, בת רגינה
וחיים-ישראל, נולדה ביום ד' באב תרפ"ז (2.8.1927) בצ'כוסלובקיה,
בכפר דורוברטובו בקרפטורוס. גדלה בבית הורים דתיים אדוקים שעסקו בחקלאות ובמסחר,
ולה חמישה אחים ואחיות. למדה בבית ספר עממי, ובשנת 1938 הצטרפה לתנועת הנוער הדתי "בני
עקיבא".
בין שתי מלחמות העולם
היה אזור קרפטורוס שייך לצ'כוסלובקיה. במרס 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה,
קיבלה הונגריה את השליטה עליו, וגורל היהודים היה כגורל אחיהם ברחבי הונגריה:
הגברים גויסו לפלוגות "שירות העבודה" של הצבא ההונגרי, ורבים אחרים היו,
בחודשים הבאים, בין הראשונים שגורשו לאושוויץ.
עד לכיבוש הונגריה
בידי גרמניה במרס 1944 הצליחו חלק מיהודי קרפטורוס לשמור על אורח חיים רגיל, ואף
סייעו ליהודים שנמלטו מפולין ומסלובקיה. אחרי הכיבוש גורשו רובם למחנות ההשמדה.
עד תום המלחמה הושמדו
כ-80 אחוזים מ-75,000 היהודים שחיו בקרפטורוס.
ביום 17 באפריל 1944
נשלחה ציפורה לאושוויץ. היא הצליחה לשרוד את זוועות המקום, ומשם הועברה למחנה
טרזינשטט בצ'כוסלובקיה. הועסקה במאפייה, ובעבודתה זו השתדלה לספק לחם ליהודים
הרעבים.
הגטו בטרזינשטט הוקם
על ידי הגרמנים במטרה לרכז בו את יהודי בוהמיה ומורביה וכן יהודים מגרמניה וממערב
אירופה. טרזין נועד להיות "יישוב יהודי לדוגמה", ועל ידי כך ביקשו
הגרמנים להסוות את השמדת יהודי אירופה. בסוף אפריל 1945 הזרימו השלטונות הגרמניים
לטרזינשטט אלפי אסירים שפונו ממחנות הריכוז ערב שחרורם בידי צבאות בעלות הברית.
כניסתם גרמה מגפות, בהן מתו רבים.
ציפורה השתחררה ממחנה
טרזינשטט ב-8 במאי 1945. כשחזרה לכפר הולדתה מצאה את הבית ריק ושומם. היא עברה
לבודפשט בירת הונגריה, הצטרפה לקבוצת "דרורה" של תנועת
"גורדוניה" אך שמרה אמונים לחינוכה הדתי, וקיימה את המצוות בכל דרך
נדודיה. מבודפשט באה לגראץ שבאוסטריה. הייתה מן הראשונים שגנבו את הגבול לאיטליה,
וב-1946 עלתה לארץ ישראל בספינת ההעפלה "אנצו סירני".
בארץ נפרדה ציפורה
מעל קבוצתה, ובינואר 1946 הצטרפה לכפר עציון שבהר חברון, ראשון יישובי גוש עציון.
שקטה ומסורה לעבודה הייתה, נקלטה בחברה והשתדלה להתערות גם בשפה העברית ובתרבותה.
על פי החלטת החלוקה
של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד
לאחר מכן פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו מירושלים. כל אנשי
הגוש, וציפורה ביניהם, שירתו ב"הגנה" במסגרת חטיבת "עציוני" -
חטיבה מספר 6, היא חטיבת "ירושלים". ה"הגנה" תגברה את הגוש
בלוחמים נוספים מחטיבת "הראל" של הפלמ"ח ומאנשי החי"ש (חיל
השדה) מירושלים ומתל אביב.
במרבית ששת חודשי
המערכה היה גוש עציון נתון במצור, מנותק מירושלים ומשאר היישובים היהודיים, והיה
לאי בודד של התיישבות עברית בהר חברון. הקשר עם הגוש נשמר תודות לכמה כלי רכב
שפרצו את הדרך אליו מירושלים, בעיקר בחודשי המצור הראשונים ובסיוע אבטחה בריטית,
וכן תודות לכמה מטוסים קלים שעשו שימוש במנחת מאולתר שהוקם במקום. לעתים הוצנחו
לגוש מעט אספקה ונשק שנשלחו על ידי מפקדת ה"הגנה".
בשל חשיבות גוש עציון
במערכה במרחב ירושלים פתח הצבא הירדני הסדיר ("הלגיון הערבי") במתקפה
עזה עליו עוד קודם לסיום המנדט וצאת הבריטים מהארץ.
ב-12 במאי 1948 פתחו
חיילי הלגיון בהתקפה רבת עוצמה על משלטי הגוש. חמושים במשוריינים ובארטילריה,
ומלווים בכוח מקומי רב מכפרי הסביבה, כבשו כמה משלטים בסביבות כפר עציון.
למחרת, ד' באייר
תש"ח (13.5.1948), פרץ כוח הלגיון את ביצורי הכפר. נשות הכפר, ובהן
ציפורה, מצאו מחסה במקלט, מתחת לבניין המנזר הגרמני - מושב המפקדה - שם שימשו
כחובשות. האויב לא יכול היה לחדור לתוך המקלט ועל כן פוצץ את הבניין על יושביו,
אשר נקברו תחת ההריסות.
ציפורה הייתה בין
למעלה ממאה מגיני הכפר שנפלו באותו יום. רבים מהם נרצחו לאחר שנכנעו.
למחרת, ביום ה' באייר
תש"ח (14 במאי 1948), יום הכרזת המדינה, נכנעו מגיני יתר שלושת יישובי גוש
עציון: רבדים, משואות יצחק ועין צורים. ביום זה חדל הגוש מלהתקיים, ושרידי מגיניו
הלכו לשבי הירדני.
ציפורה הייתה בת
עשרים ואחת בנפלה. גופות הנופלים נותרו במקום נפילתם במשך כשנה ויותר. שרידיהם
נאספו בשנת 1949 במבצע מיוחד של הרבנות הצבאית, והובאו למנוחת עולמים בקבר אחים
בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון
תש"י (17.11.1949).
ממחנה אושוויץ, שאליו הגיעה ציפורה ב-17 באפריל 1944, נשלחה למחנה טרזיינשטט- שם שהתה עד ה-8 במאי 1945.
טרזיינשטט (או טרזין) הוא מבצר במחוז לאבם שבצ'כיה, כ-60 ק"מ צפונית לפראג, מוקף חומות ביצורים ושוחות, שתפקד ככלא צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכמחנה ריכוז ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה וליהודי מרכז אירופה ומערבה בזמן הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. המקום כונה ע"י השלטונות הנאציים "גטו".
לאחר שהנאצים כבשו את צ'כיה, הם החליטו להפריד את היהודים אזרחי צ'כיה מיתר האזרחים. הנאצים גירשו את היהודים מבתיהם, ריכזו אותם בגטו – אזור סגור– ואסרו עליהם לצאת ממנו. הם נאלצו לעזוב את בתיהם, את מקומות העבודה שלהם ואת בתי הספר שלמדו בהם ולהיפרד מחבריהם. הם נאלצו להתנתק מאורח החיים המוכר להם. בדרך שאלו את עצמם מה יקרה להם, וכשהגיעו לגטו, הבינו שמעתה ישתנו חייהם לחלוטין.
הגטו הוקם בעיר שלא הייתה בה קהילה יהודית (למעט כמה משפחות יהודיות); והוקצה לו יישוב שלם (אם כי לא גדול) – עיר קטנה שבימים כתיקונם התגוררו בה 7,000 בני אדם, מחציתם חיילים, ותושביה האזרחים התפרנסו בעיקר מהספקת שירותים לצבא. ב-42 חודשי קיומו עברו בגטו טרזיינשטט 155,650 אסירים, ובתקופת השיא הצטופפו בו כ-59,000 יהודים בשטח של 750 מטרים רבועים.
שלט דרכים ליד מחנה טרזין
טרזיינשטט נבדל מגטאות אחרים בכמה קריטריונים: בעיירה היו קיימים בניינים למגורים, אך עם הפיכתה למחנה לא הורשו משפחות יהודיות להתגורר בהם. בנוסף, בכמה מובנים דמה למחנה ריכוז דווקא יותר מאשר לגטו: הייתה בו הפרדה בין מגורי גברים נשים וילדים והמפגשים ביניהם היו מוגבלים לשעות מסויימות, הייתה בו אספקת מזון סדירה לכלל התושבים (של מנות רעב על-פי-רוב), וניהלה אותו מנהלה מרכזית בשליטת מפקדת הס"ס.
מראה כללי של מחנה טרזין
כ-34,000 מאסירי גטו טרזיינשטט נספו בגטו עצמו, וקרוב ל-87,000 מהם גורשו ב-63 משלוחים למחנות ההשמדה (ורק כ-3,000 מהם שרדו); ועם זאת, הוא הגטו היחיד שבתום מלחמת העולם השנייה, במאי 1945, נותרו בו אסירים חיים, ובהם זקנים וילדים – וגם בכך הוא שונה מגטאות אחרים. וכיוון שגטו טרזיינשטט לא נהרס עד סוף המלחמה, לא חוסל ולא הועלה באש, שרד גם חלק גדול יחסית מהתיעוד הקשור אליו והוא מאפשר הצצה נדירה על חיי אסיריו ועל מאבק ההישרדות שלהם.
ב-1930, במפקד האוכלוסין האחרון שנעשה ברפובליקה הצ'כוסלובקית לפני מלחמת העולם השנייה, נמנו בבוהמיה ובמורביה 117,551 תושבים שהצהירו על עצמם בני הדת היהודית. אחרי הכיבוש הגרמני ב-15 במרס 1939 ואחרי הקמת הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה וסיפוחו לרייך הגרמני נמנו בו 118,310 יהודים. מאז סיפוח חבל הסודטים לרייך בסתיו 1938 ועד 1940 הצליחו כ-30,000 יהודים לצאת מתחומי הפרוטקטורט, כחוק וגם שלא כחוק. היתר, קרוב ל-88,000 בני אדם, נותרו לכודים בו.
הגסטאפו נטל את האחריות על טרזין ב-10 ביוני 1940 ובנובמבר1941 הפכה העיירה מוקפת החומה למחנה סגור. השליטה על הגטו הייתה בידי ה'משרד המרכזי לפתרון בעיית היהודים בבוהמיה ומורביה' שהיה כפוף במישרין ל'משרד הראשי לביטחון הרייך'. הגטו היה נתון לפיקוד אנשי ס"ס, ילידי אוסטריה, בראשות זיגפריד זידל (נובמבר 1941- יולי 1943), אנטון בורגר (יולי 1943- פברואר 1944) וקרל ראם (פברואר 1944- מאי 1945). השמירה על הגטו הופקדה בידי ז'נדרמים צ'כים, ובאמצעותם הצליחו יושביו היהודיים לקיים קשרים עם העולם. 'המבצר הקטן', הסמוך לגטו, היה מחנה הסגר לאסירים מדיניים – יהודים ולא יהודים – בעיקר משטח הפרוטקטורט.
כוונת הנאצים בהקמת מחנה טרזין (נזכר לראשונה בתעודה מיום 10 באוקטובר 1941):
1. כמחנה ריכוז או גטו- לרכז את רוב יהודי צ'כיה וכן יהודים מגרמניה ומארצות במערב-אירופה, קשישים,
ידועי-שם ובעלי זכויות מיוחדות. הגטו הוקם בנובמבר 1941 ובתחילה שימש כמקום ריכוז ליהדות בוהמיה ומוראביה, אולם כבר החל מאמצע 1942, הגיעו גם יהודים מארצות המנהיגות היהודית של צ'כיה, בראשות יעקב אדלשטיין, קיוותה שהמקום יהיה "מקלט ללילה" עד יעבור זעם, מקום בו יוכלו לנהל את חייהם עד תום המלחמה. מתוך ראיה זו גם נשלחו קבוצות עבודה למקומות מחוץ לגטו, למכרות, לסלילת כבישים, ולעבודות יער . בגטו עצמו כאמור נוהלו החיים ע"י היהודים, מדי יום יצאו לעבודתם 21 אלף איש. אלא שלא עבר זמן רב והתקווה נגוזה, עת החלו הוצאות להורג, ובינואר 1942 גם השילוחים למזרח.
ריינהרד היידריך
2. כמחנה מעבר- להעביר את אוכלוסיית הגטו, בהדרגה, למחנות ההשמדה. בגטו טרזין "עברו" מעל 159 אלף יהודים, 88,135 נשלחו להשמדה, מהם שרדו 4,136 איש ועוד כ-35,440 נספו בגטו עצמו. מספר הילדים ששולחו להשמדה: 9,001, מהם ניצלו -325 ילדים.
3. כהסוואה ותרמית בפני העולם- להסוות את השמדת יהודי אירופה בפני דעת הקהל בעולם ע"י הצגת טרזינשטט כ"יישוב יהודי לדוגמה".
בספטמבר 1941 מונה ריינהרד היידריך לראש הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. הוא העדיף שריכוזם הזמני של יהודי הפרוטקטורט יהיה בטרזיינשטט. הוא הכריז כי יחידות הצבא פונו מהעיירה לשם ריכוז היהודים במקומם – טווח של 50,000 עד 60,000 יהודים. לאחר ריכוזם במחנה טרזין, הם יועברו למזרח בידיעה ש"מתפנה" להם שם מקום. לאחר הפינוי הכולל של היהודים, גרמנים יעברו למקום ותתנהל שם שגרת חיים גרמנית.
ב24 בנובמבר 1941 הורה ריינהרד היידריך על תחילת ריכוז יהודי צ'כוסלובקיה בטרזין. התושבים המקומיים, הלא-יהודים, של טרזין, גורשו ביולי 1942, והחל ריכוזם של היהודים במקום. כל העיר הפכה לגטו, למעט שטח שהוקצה למטה הס"ס ולמטה השוטרים הצ'כים שהופקדו על השערים ועל ליווי פלוגות העבודה שיצאו אל מחוץ לעיר. באותו יום הגיע למחנה משלוח המגורשים הראשון שנקרא AK-1, ועד סוף מאי 1942 גורשו לגטו כ־30,000 יהודים – כשליש מיהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. ביולי 1942 הפכה טרזיינשטט למקום הסגר לאוכלוסייה יהודית בלבד בתוך חומותיה, חוץ חלק ששימש כמקום המטה של אנשי הס"ס והשוטרים הצ'כים שהופקדו על מספר משימות.
לטרזיינשטט הגיעו אלפי מגורשים יהודים משטחי גרמניה ומאוסטריה. רובם קשישים וחלקם בעלי אותות ממלחמת העולם הראשונה, שהנאצים בחרו שלא לשולחם באופן ישיר למחנות השמדה. לקשישים הובטחו תנאים טובים, שיגורו בבית אבות ויסופקו להם כל צרכיהם. אפילו כמה מהם הוחתמו על חוזים המראים את אישורם לשלם בכל רכושם על מנת לקבל את התנאים המובטחים. בפועל המצב היה שונה לחלוטין. מפאת חוסר מקום במחנה, הם מוקמו בעליות הגג של המחנות הצבאיים- שהיו חסרות אוורור, חמות בקיץ וקרות בצורה קיצונית בחורף, או במרתפים חשוכים ולחים בבניינים שקירותיהם החיצוניים היו חלק מהחומות. פעמים רבות הצטרכו לישון על הרצפה. ברי המזל שבהם זכו למזרני קש. זקנים אלה מתו מאבדן הרצון לחיות, מתשישותם הפיזית ומההרעה במצבם הבריאותי.
קבר המונים באזור חומת גטו טרזין
יוצאי הקהילות הרבות שרוכזו בו, הפכו את מחנה טרזין למעין בבואה ליהדות מערב אירופה. חלק גדול מתושבי המחנה היה יהודים מומרים, יהודים למחצה, או יהודים הנשואים נישואי תערובת, שקרוביהם האריים השתדלו למענם. עם זאת, היו במקום גם יהודים חרדים. המקום, שהיה בעבר עיירה בה התגוררו 7,000 צ'כים, אכלס למעלה מ-50,000 יהודים; השיא היה בספטמבר 1942, עם כ-58,000 אסירים, עם מזון דל ביותר. בשנת 1942 לבדה מתו מרעב קרוב ל-16,000 איש.
תנועות במחנה:
בגטו טרזיינשטט פעלו כמה מחתרות – הקומוניסטית, הצ'כית-הלאומית והציוניות . מרד לא נשקל באף אחת מן התנועות וזאת מפני התקווה שאלפי אנשים ישרדו בגטו עד סוף המלחמה. ועוד משום שישנם כאלה שלא הפנימו את השמועות על כוונת הגרמנים להשמיד את היהודים כליל. התנועות עסקו יותר בהברחת מצרכים חיוניים ,הם הבריחו לגטו מזון, כסף, תרופות ומצרכים נוספים שהחזקתם הייתה אסורה, לעתים בעזרת השוטרים הצ'כים. הם קיימו קשרים חשאיים עם העולם בחוץ,קיום מערכת סדירה של הוראה לילדים, האסורה על פי צו הגרמנים, קיום מפגשים חשאיים, האזנה חשאית לרדיו, הכינו תרשימים של המחנה ושל חומות הגטו ודנו באפשרות שהגרמנים ירצו לחסל את הגטו. היו ברשותם אגרופנים(כלי נשק מתכתי שלובשים על האצבעות להגברת העצמה של מכת אגרוף), אך לא נשק חם. התנועות גם האזינו בחשאיות לרדיו כדרך לדעת מה המצב בעולם. הנשים גם היו שותפות מלאות בפעולות אלו. היה גם ארגון נשים שפעל בגטו ושמו היה ויצ"ו, ארגון הנשים הציוניות. ביזמת הרבנית קלרה קארו מקלן שבגרמניה ובהסכמתו של יעקב אדלשטיין מאז קיץ 1942 היו נשות ויצ"ו נפגשות כל שבת אחר הצהריים לשמיעת הרצאות, בעיקר בנושאים ציוניים. עם הזמן גדל מספר החברות בתנועה מ20 עד 200. האישיות המרכזית בקרב הנשים ומשענתן הייתה מאז בואה לגטו יולי 1943 חנה שטיינר, ממיסדות ארגון ויצ"ו בצ'כוסולובקיה ומנהלת מחלקת ההגירה של קהילת פארג בזמן הכיבוש.
דת במחנה:
פליקס בלוך (1898-1944) כל נדרי, בית הכנסת בעליית הגג, גטו טרזין, 1942-1944
כל בתי הכנסת בפרוטקטורט נסגרו עוד לפני הקמת הגטו, אבל במרבית הקסרקטינים של גטו טרזיינשטט הוקמו חדרי תפילה מאולתרים. באחד הבתים פעל בית כנסת קטן ופינות תפילה הוסדרו באולמות המופעים וההרצאות. יעקב אדלשטיין, יושב הראש הראשון של מועצת היהודים, מינה רב ראשי ושני סגנים. לא חסרו רבנים וחזנים לעריכת התפילות. הרבנים הכינו את הבנים לטקסי בר המצווה שלהם, ערכו טקסי נישואים ודאגו לשאר טקסים ושירותי דת. בתחילה נקברו מתי הגטו בבתי קברות מחוץ לחומה, אך לנוכח שיעור התמותה הגבוה נבנתה משרפה בעלת כושר שריפה של 160 עד 180 גוויות ביום והחלה לפעול בקיץ 1942. האפר נשמר בקופסאות קרטון ממוספרות בהתאם לרשימות המתים, אך בנובמבר 1944, עם התקרבות החזית ומחשש מפני התבוסה הקרובה של הרייך, הושלך אפרם של יותר מ-30,000 יהודים לנהר אוהז'ה כדי שלא להשאיר ראיות.
בגטו נכלאו גם בני דתות אחרות שנחשבו ליהודים רק על-פי חוקי הגזע הנאציים. הללו היו מתכנסים בימי ראשון ובחגי הנוצרים לתפילות שניהלו כמרים קתולים ופרוטסטנטים מאסירי הגטו.
חיי הדת התנהלו בתנאים קשים, אך בלי הגבלות רשמיות.
חינוך ותרבות במחנה: חיי התרבות בגטו טרזיינשטט:
בית ילדים בגטו טרזין מתוך סרט התעמולה
בראש דאגותיה שמה הנהגת המחנה את חינוך הנוער והילדים.
חדרי ילדים הותקנו בצריפי הגברים והנשים, גם בחודשים שהגברים והנשים שוכנו בנפרד. כמה מהילדים נשארו בחדרים בשעה שהיו הוריהם בעבודה, אחרים גרו עם מדריכים, ברובם חברי תנועות הנוער הציוניות. אחרי פינוי העיר מן התושבים הצ'כים הקצתה ההנהגה היהודית את המבנים הטובים ביותר – בית הספר ובית העירייה – לבתי ילדים. בתי הילדים, נפרדים לבנים ולבנות, יועדו לבני 15-10. ההורים לא חויבו להעביר את ילדיהם לבתי הילדים (שממילא לא היה בהם מקום לכל הילדים שנכלאו בגטו) אך רבים עשו זאת לטובת ילדיהם.
ילדים בטרזינשטט
התנאים בבתי הילדים, שכונו בגטו "היים" חדר או מעון), היו טובים יותר מהתנאים בחדרי השינה הארוכים של הקסרקטינים), אף ש-30 בנים או בנות ישנו, אכלו, שיחקו ולמדו בהם בחדר אחד.
משחק המונפול שהכין אוסוולד פוק לילדים בטרזין
הילדים קיבלו מעט יותר אוכל, וחשוב מזה, הם היו בהשגחת מורים ומדריכים. הילדים ערכו תחרויות, פרסמו עיתונים בעותק יחיד, צבעו וציירו. הם גם השתתפו בהצגות לילדים שהועלו בגטו עשרות פעמים והפופולרית שבהן הייתה האופרה "ברונדיבר הילדים אף הקימו ובנו מגרש משחקים בגטו. משנת 1940 נאסרו לימודי יהדות לילדים אך למרות האיסור התנהלו במחתרת לימודי בית-ספר סדירים ככל שהתאפשר הדבר בהיעדר נייר, מכשירי כתיבה וספרי לימוד. נוצר הווי שהיה מנותק כמעט לחלוטין מן המציאות הקודרת של הגטו. מפעל חינוך זה ביטא את העמידה הרוחנית הפעילה מול שלטון הנאצים. אוסוולד פוק (שגורש מפראג לטרזין בנובמבר 1941 ושולח למותו באושוויץ בספטמבר 1944), צייר משחק מונופול שהוכן בסדנת הגרפיקה כחלק מהעבודה המחתרתית. המשחק נועד לשעשע את הילדים אך גם לספק להם מידע על החיים בגטו. במונופול משורטטת מפת הגטו ומקומות מרכזיים בו נבחרו לתחנות במשחק: בית הסוהר, קסרקטיני מגורים, המבצר, המחסן, המטבח, מקום קליטת המגורשים ועוד.
משחק כדורגל במחנה טרזין
רבים היו האמנים, הסופרים והמלומדים בגטו, ובעזרתם התארגנו חיי תרבות עשירים בגטו שהפכו לחלק ממציאות יום-יומית מורכבת של חיים בצל המוות. בגטו נערכו אירועי תרבות לשעות הפנאי. ערבי בידור וסטירה ,הרצאות, חוגי עיון הצגות תיאטרון תזמורות אחדות להקות אופרה ועוד היו גם קבוצות כדורגל, והיו משחקי ליגה, ובקבוצות שיחקו אנשים לפי ענפי העבודה שלהם: קצבים, טבחים, עובדי מחסן הביגוד, חשמלאים, לשכת נוער, הגננים, עובדי המרפאה ועוד. חלק מהערבים נערכו בצריפי הגברים ובצריפי הנשים בנפרד וכללו קריאת שירה והצגת מערכונים קומיים וקטעים מהצגות תאטרון ששחקנים לשעבר מהאסירים זכרו בעל-פה. החזקת כלי נגינה הייתה אסורה, ולליווי מוזיקלי למופעים אלו הסתפקו האסירים במפוחיות פה ובקעריות פח במקום תופים. עם הזמן הוברחו לגטו כלי נגינה, ובאחת מעליות הגג נמצא פסנתר שבור. נערכו קונצרטים חשאיים. בגטו הייתה ספרייה יהודית עשירה ובה 60,000 ספרים. אחרי שפונתה העיר מתושביה הצ'כים מיסדה "המחלקה לניהול פעילויות פנאי את פעולות התרבות, וזקן היהודים וסגנו היו מעבירים את רשימת המופעים לאישור מיפקדת הס"ס: הרצאות, הצגות תאטרון, קברטים ואופרות בביצוע קונצרטי (ובהן "הכלה המכורה" מאת סמטנה ו"נישואי פיגרו" מאת מוצרט). היו גם הרצאות, מופעים שהתנהלו בחשאיות. מקום נכבד הוקדש לעיון בנושאים יהודיים, שהיו לרבים בבחינת חידוש שפתח להם פתח להבנת יהדותם. מספר המופעים וההרצאות הגיע לעשרות רבות בשבוע.
הצגת ילדים במחנה טרזין
אוכלוסיית המחנה (החברה):
גברים משחקים שחמט בטרזינשטט
אוכלוסיית הגטו באה רובה ככולה מארצות מערב ומרכז אירופה, יהודים משכילים, וביניהם אמנים, סופרים, רופאים ואנשי חינוך, חלקם מתבוללים, מעט יהודים חרדים ומעט ציונים. הייתה גם אוכלוסיית מומרים או יהודים למחצה, שנחשבו ליהודים על פי חוקי הגזע. חשוב לציין שיהודי מרכז אירופה היו בעלי תרבות גרמנית או צ'כית, וחלקם התרחקו מהמסורת היהודית. גטו טרזינשטט נקרא רשמית "גטו של זקנים". הוא הוקם כביכול בשביל יהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה בעלי הזכויות: בשביל אלה שלחמו למען גרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה וזכו לאותות הצטיינות. אף נועדה טרזינשטט בשביל המעורבים במשפחות גרמניות "אריות" בעלות השפעה, שהשתדלו למען קרוביהם ה"לא-אריים". נאמר לנשלחים, כי בטרזינשטט יוכלו לבלות את המלחמה. ליהודי צ'כיה שימשה טרזינשטט מעין מחנה איסוף, כמו דראנסי ליהודי צרפת, ומאלין ליהודי בלגיה. משם נשלחו הכל לאושוויץ.
ההנהגה היהודית בגטו:
החיים הפנימיים בגטו נוהלו על ידי מועצת הזקנים שמונתה מקרב מנהיגי היהודים. "זקן היהודים" היה יעקב אדלשטין, מנהיג התנועה הציונית בצ'כיה, שהיה בן 38 בעת קבלת התפקיד. הוא הבין שבכוונת הגרמנים להשמיד כליל את העם היהודי אך קיווה להציל ולחזק את הכשירים לעבודה ובעיקר את הצעירים למען העתיד של האומה. אדלשטיין ניסה לבנות ברחבי המחנה עיר יהודית של ממש, כאינטרס יהודי, ובניגוד לראשי יודנראט אחרים עמד בתוקף על זכויות התושבים ככל שאפשרו לו התנאים. כך, למשל, ביקש להתפטר בשל ההוצאות להורג; ההתפטרות לא התקבלה, אך למשך תקופה קצרה עד סיום תפקידו בשנת 1943 לא היו עוד הוצאות להורג בטרזיינשטט. הוא גם העז להתעמת אישית עם אדולף אייכמן, ודחה את הצעת ארגון "החלוץ " להבריחו מהמחנה. יעקב חיפה על כמה בריחות מהגטו. לאחר שנתפס מזייף רישומים ב1943 על מנת להציל יהודים הוא נעצר ונורה למוות באושוויץ. אחריו מונה ד"ר פאול אפשטין הוא מילא את פקודות הס"ס בצייתנות ובזהירות רבה בסופו של דבר הוא גם הוצא להורג (ב-1944). אחריו מונה הרב בנימין מורמלשטין מוינה הוא נשאר בגטו טריזן עד שחרור הגטו, אך בסוף 1944 מונה תחתיו הרב לאו בק. על ההנהלה היהודית הוטלה החובה האכזרית להרכיב את רשימות המועמדים לגירוש, וכן הופקדו בידיה ארגון העבודה בגטו, חלוקת המזון, שיכון המגורשים החדשים, ענייני התברואה והבריאות, הטיפול בקשישים ובנוער, ענייני התרבות, שמירת הסדר בגטו, וסמכויות שיפוט פנימי. בתחומים הנתונים לטיפולם של ראשי ה'מועצה' וליוזמתם הושגו הישגים ניכרים שתרמו לשיפור חיי האסירים.
הרב לאו בק שמונה ב1944 לראש היודנראט בטרזינשטט
יעקב אדלשטיין- ראש היודנראט בטרזינשטט
העבודות והתנאים בגטו:
אסירים במחנה טרזין
הקמת 'מרכז העבודה' ב-25 בדצמבר, מיסדה את ארגון יחידות העבודה. חובת העבודה בגטו חלה בתחילה על כל הגברים מבני 18 עד 60, בהמשך חויבו בה כל התושבים, הגברים מבני 16 עד 60 והנשים מגיל 18 עד 55.
רובם עבדו בנאמנות, ללא פיקוח הס"ס, בידיעה שהעסקתם תתרום הן לרווחתם של כלל תושבי הגטו והן לרווחתם שלהם. בימים הראשונים עוד היו תקוות כי למרות הנסיבות יוכל הגטו לתמוך בכלכלת המלחמה ולהיות חלק בלתי נפרד ממנה.
אסירים במחנה טרזין
עם זאת, באביב 1942 נשלחו קבוצות עבודה לקלדנו ולמכרות אחרים, 1,000 נשים נשלחו לעבודה ביערות קריבוקלט ואילו האסירים המבוגרים נדרשו לבצע כמעט את כל העבודות בגטו עצמו. נפתחו כמה בתי חרושת לתיקון גרבי חיילים, לצביעת מדים בצבעי הסוואה ולתפירת חלקי מצנחים, אך מפעלים אלו לא היו חיוניים למאמץ המלחמתי של גרמניה. בכל ימיו של הגטו פעלו בו רק שני מפעלים חיוניים לתעשיית המלחמה: ביוני 1942 נפתח בית חרושת לפיצול נָציץ (מיקה) לייצור עלים דקים של חומר בידוד לתעשיית המטוסים. בבית החרושת הועסקו בממוצע כ-850 נשים (שהיו חסינות במידה רבה מפני שילוחים) והוא התקיים עד פברואר 1945. ב-1 ביולי 1943 הוקם בכיכר העיר אוהל ענקי לייצור ארגזים ולאריזה של ציוד חורף לכלי רכב צבאיים ממונעים ששירתו בחזית המזרחית. בגטו גם פעלה מכבסה מרכזית אשר העסיקה כ-250 נשים בשלוש משמרות. כל אסיר בגטו יכול היה למסור לכביסה כשלושה ק"ג לבנים, אחת לשלושה-ארבעה חודשים. עובדים שהועסקו במלאכות מלוכלכות קיבלו כרטיסי כביסה נוספים. האסירים היו חייבים לעבוד שעות רבות בשדות, במטבח, במאפייה, בחלוקת מזון, במכבסה, בניקיון, בפינוי המתים, בבניין ועוד. העבודה גרמה להם סבל רב, אולם היהודים סבלו לא רק מאבדן החופש שלהם. הם סבלו מרעב, מקור, וממחסור תמידי במצרכים חיוניים: מים, תרופות, בגדים, סבון, נייר טואלט ועוד. הם סבלו גם מן הצפיפות הגדולה: עוד ועוד יהודים הגיעו לגטו, ועשרות אלפים נדחסו ונדחקו בתוך האזור הקטן, מוקף חומה. הוטלו עליהם הגבלות בתחומים רבים, אחת ההחלטות על הגבלה התקבלה ביולי 1943. מפקדת הס"ס הורתה להפסיק הריונות בכפייה וקראה לראשי החדרים לדווח על כל היריון שייוודע להם, ואף איימה שלהבא יישלחו ההורים עם תינוקם שנולד בגטו בטרנספורט הקרוב למזרח. בימי קיומו של הגטו, שלוש שנים וחצי, נולדו בו כ230 תינוקות; כ-25 נותרו בחיים בגטו עם תום המלחמה.
דרגשי השינה במחנה טרזין
גם בחדרים בהם ישנו האסירים היו תנאים קשים. למשל, בחדרי הילדים: בכל חדר היו דרגשי שינה המסודרים בשלוש קומות. התגוררו בו כ-20-30 ילדים עם מבוגר או כמה מבוגרים. המבוגרים שבחדר היו המטפלים והמחנכים של הילדים. הם העניקו להם אהבה ותשומת לב. התנאים בגטו גרמו להתרבות כינים, פשפשים ופרעושים ולתחלואה רבה בקרב אסירי הגטו, גם בקרב הילדים והצעירים- אימפטיגו, אנצפליטיס, טיפוס, שני, צהבת זיהומית, שלשולים ועוד. אימת פרידה נצחית רבצה מעל הגטו. כך נעשו החיים קשים עוד יותר ותושבי הגטו איבדו את הרצון להמשיך לחיות.
אט אט תנאי החיים בגטו השתפרו בהדרגה.
לרשות התושבים הועמדו מיטות של שלוש קומות שיוצרו בנגרייה מלוחות עץ לא מעובדים; למטבחים הציבוריים סופקו סירים; תחת ארגונו המוצלח של ד"ר מונק התפתחה מערכת הבריאות בגטו. בפברואר 1942 הוקם 'בית חולים' ובו 17 חדרי-חולים בשישה מבני מגורים עם כ-314 מיטות ו-14 חדרי טיפול.
והחשוב מכּל – טונות של צינורות הובאו לגטו להרחבת מערכת המים והביוב שתוכננה 150 שנה קודם לכן בעבור אוכלוסייה קטנה הרבה יותר. שיפור זה התאפשר לאחר שמפקדת הס"ס נתנה את הסכמתה לתכנית מתוך חשש להתפרצות מגפות שהיו עלולות לעבור אל מעבר לנהר אוהז'ה גרמנית ומשם לכלל האוכלוסייה ולאזורי הרייך הסמוכים, אבל את ביצועו בפועל יש לזקוף במידה רבה לכישוריהם המקצועיים של המהנדסים והטכנאים היהודים.
שחרור הגטו:
העיר טרזינשטט ביום השחרור
לקראת סוף המלחמה באפריל ומאי 1945, עוד הגיעו לטרזין עשרות אלפי יהודים אשר שרדו את צעדות המוות והמחנות. ב-21 באפריל ביקר בטרזין שליח המועצה הבינלאומית של הצלב האדום, פול דוננט, ונפגש עם חברי מועצת הזקנים. בשם המועצה הבינלאומית קיבל דוננט ב- 5 במאי, תחת חסותו את העיר טרזין. באותו יום עזב המפקד הנאצי ראהם, עם אנשיו, את טרזין. ב8 במאי 1945 בשעות הערב, הגיעו חיילי צבא האדום ושחררו את הגטו.
בעת השחרור היו בגטו 29,469 אסירים שבהם נשים יהודיות שהיו נשואות לגברים ארים שהועברו אליו בחודשים האחרונים של המלחמה. בשל החשש מהתפשטות מגפת הטיפוס הוכרזה העיר כשטח סגור. האסירים המשוחררים שבו בהדרגה לארצותיהם, והגטו חדל להתקיים רשמית ב-15 באוגוסט 1945. לאחר השחרור נשאר הצבא הרוסי בטרזין, המקום שימש עד עזיבת הסובייטים כמחנה צבאי. בגטו טרזין עברו יותר מ-155,000 יהודים, 35,440 מהם נספו בגטו וכ-80,000 נשלחו להשמדה. אחרי המלחמה דן בית-משפט בצ'כוסלובקיה שניים ממפקדי גטו ט', זיגפריד זידל וקרל ראהם, למיתה, והם נתלו. אנטון בורגר נמלט, ונדון שלא בפניו למיתה בשנת 1945.
סרטון ובו ציורים שציירו ילדי טרזינשטט בזמן השואה
ראיון עם ניצולת טרזין- אביבה בר-און:
הקניית תדמית שקרית למחנה בהצגתו לצלב האדום: מבין המגורשים לטרזין, היו גם כ-500 יהודים מדנמרק, כאלה שלא הספיקו לברוח לפני הכיבוש. בשונה מארצות אחרות, ממשלת דנמרק ובראשם המלך, המשיכה לראות במגורשים נתינים דניים, שלחה תרופות, ודרשה לאפשר ביקור של הצלב האדום, כדי לבדוק האם אזרחיה מקבלים יחס נאות. הנאצים החליטו לנצל את בוא המשלחת לפרוייקט הטעיה, שכן שמועות על השמדת יהודים כבר החלו להתפשט בעולם. ואכן, ביוני 1944, הגיעה משלחת של הצלב האדום. ביקור מסוג זה חייב את הגרמנים בתכנון מדוקדק. בסתיו 1943 נערך מבצע לשיפור פני הגטו. רחובות הגטו, שעד אז סומנו רק באותיות ובמספרים, קיבלו שמות פיוטיים. הוקם בנק והודפס כסף מיוחד לגטו – שטרות שעל צדם האחד דמותו של משה רבנו בעל פאות ועל צדם האחר חתימתו של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון. הוקמו חנויות דֶמֶה ללא כל סחורה כמעט. נפתח "בית קפה" וניגנה בו להקת ג'ז מקומית. טרזיינשטט לא כונתה כונתה עוד גטו אלא "אזור התיישבות יהודית". כדי שה"עיר היהודית" (התפקיד שהועידו הגרמנים לגטו טרזיינשטט היה לשמש "עיר יהודית לדוגמה"), לא תהיה צפופה מדי ובכדי שהמצב האמיתי לא יתגלה, בוצעו קודם לביקור, שלושה משלוחים לאושוויץ: 7503 חולים, קשישים ויתומים נשלחו למותם על מנת להקנות לגטו מראה שלו ונעים, מעין חוף ממבטחים ליהודי מרכז אירופה. הגרמנים בחרו להראות לצלב האדום חלקים מסוימים בגטו אשר בהם היה אפשר לראות מציאות אחרת. משלחת הצלב האדום ראתה בביקורה בתים מסוידים, ערוגות פרחים, ילדים המשחקים בשמש, אנשים מטיילים לצלילי תזמורת, בנק, בתי-הקפה אגפי המגורים צנועים אך נקיים, בהם שוכנו אישים שנשלחו מזרחה, יהודים בעלי-שם. המבצע כולו היה תרמית, הצגה שהוכנה בקפידה ותורגלה היטב. המשלחת לא ידעה על האלפים כדי שלא תראה את הצפיפות הנוראה בגטו, את מנות הרעב שקיבלו האסירים לפני בואה ואחרי צאתה, לא חשה באווירת האימה והסבל השלטת בחצרות האחוריות, שלא נכללו במסלול ביקורה. המבצע הוכתר בהצלחה. למרבה התמיהה, לא נמצא אפילו חבר אחד במשלחת הצלב-האדום שיבקש לחרוג מן המסלול שהוכן בקפידה וינסה לבדוק את הבתים מבפנים, לסייר בחצרות, במרתפים ובאגף המגורים של הישישים והחולים. ואכן, ההצגה הצליחה, המבקרים כתבו בדיווחיהם שזו עיר לכל דבר, ופרט לסיגריות ומשקאות, לא חסר בה דבר. על רקע התפאורה שהוצגה למשלחת צולם סרט תעמולה נאצי על טרזין ויושביה. סרט זה הנקרא בפי היהודים, אסירי הגטו, באירוניה דקה: "העיר שהפיהרר נתן ליהודים במתנה", נשתמר בארכיונים. יהודים משחקים כדורגל בחצר, יהודים עובדים בבית-מלאכה, משקים ערוגות בגן-הירק, לוגמים קפה במגדנייה, מחליפים ספרים בספריה הציבורית. לבושם נאה למדי, הם נראים חייכנים, שבעים ופרט לטלאי הצהוב על בגדיהם אין הבדל ביניהם ובין אנשים אחרים. לאחר שהנאצים סיימו את פעולות ההטעיה בגטו, הם החלו במשלוחים למזרח שהקטינו מאוד את אוכלוסיית הגטו. בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1944 שלחו הנאצים 18,000 נפש, ילדים, בני נוער, מורים, מדריכים, רופאים, גברים ונשים ב-10 משלוחים מטרזין למזרח.
